מי חטא בחטא העגל, מי נענש וכיצד

מי חטא בחטא העגל, מי נענש וכיצד

"ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (לב,כ).

"ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו. ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (לב,כז-כח).

"ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל" (לב,לה).

שיטת ה"כוזרי" והקושיות עליה

לשון הכוזרי בסנגרו על החוטאים בבני ישראל כך היא: "אך מספרם הגיע רק לשלשת

אלפים איש מבין שש מאות אלף".

לכאורה קשה על שיטה זו, שהרי מפשט הפסוקים עולה, שרק בחרב בני לוי נהרגו שלשת אלפים אבל במגפה מתו עוד אנשים ככתוב "ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (לב,כח). בפסוק לה' כתוב "ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן". פסוק זה נאמר בסוף הענין, לאחר שכתוב "ויהי ממחרת". לפי מדרשי חז"ל המובאים ברש"י היתה מיתה שלישית, מיתת הדרוקן, ודרשו זאת על הפסוק "ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל"(לב,כ).

וזו לשון רש"י "נתכוין לבדקם כסוטות, שלש מיתות נידונו שם, אם יש עדים ובהתראה, בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובים. עדים בלא התראה במגפה, שנאמר ויגף ה' את העם. לא עדים ולא התראה בהדרוקן, שבדקום המים וצבו בטניהם". אם כן, בכל המיתות יחד מתו יותר משלשת אלפי אנשים, שהרי רק בחרב בני לוי מתו שלושת אלפים כפשט הפסוק שהבאנו לעיל (כך הבין הרמב"ן על פסוק לה).

שאלות נוספות בפשט הפסוקים

צריכים אנו גם להבין, לפי כל השיטות, שאלות אחרות בפשט הפסוקים:

א. מדוע התורה כותבת את מספר המתים רק בהרוגים על ידי שבט לוי, ולא במתים במגפה או בהדרוקן (שאלת אחי, גיא פרץ הי"ו). [עיין רמב"ן על פסוק לה].

ב. מדוע במיתת הדרוקן לא כתוב כלל שמתו אנשים כתוצאה משתית מי העגל?

מקור ל"כוזרי" במדרש תנחומא ישן

בספר תורה שלמה מובא מדרש תנחומא ישן (כי תשא ה'), וזו לשונו "אמר ר' יהושע הכהן בר נחמני, אמר הקב"ה למשה, לך מנה את ישראל וכו' הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף, היכן השלשת אלפים, אלו שנפלו בימי העגל שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, לכך אמר הקב"ה למשה לך מנה את ישראל לידע כמה חסרו".

הבנת מדרש זה תושלם על ידי מדרש תנחומא אחר בפרשת כי תשא אות ט', וזו לשונו "אמר לו הקב"ה למשה מנה את ישראל [בתחלת פרשת כי תשא, שלפי חז"ל היתה לאחר חטא העגל], אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר' דראובן מאתים אלף, ש' דשמעון שלש מאות אלף…[עיי"ש רמזים נפלאים], הרי תקצ"ז
[597] אלף, אותן שלשת אלפים שנשתיירו הן הן שנהרגו על העגל…".

מדברי מדרשים אלו יוצא בדיוק כדברי ה"כוזרי", שמתו שלשת אלפים מתוך שש מאות אלף. אלא שעדיין צריך להבין מה ששאלנו לעיל, הן על שיטה זו והן על כל השיטות גם יחד.

הסבר ה"תורה שלמה" לשיטת התנחומא

וזו לשון ספר תורה שלמה "צריך לומר שלדעת המדרש היו שלשת אלפים בין כולם, וכן נראה מתנחומא כאן סימן כו'...". כלומר, בכל המיתות ביחד מתו שלשת אלפים. לפי שיטה זו כל השאלות לעיל מתורצות, כיוון שבאמת מתו רק שלשת אלפים, ומובן מדוע התורה לא כתבה מספר הרוגים במגפה ובהדרוקן, כיוון שהם כלולים בשלשת אלפים שהוזכרו בפסוקים לגבי הריגת בני לוי את החוטאים.

אלא שהסבר זה נראה דחוק בפשט הפסוק שהבאנו לעיל, כיון שבאותו פסוק מופיעים יחד גם הריגת בני לוי את החוטאים וגם המספר של ההרוגים שהוא שלשת אלפים, ורק בהמשך הפרשה מסופר על המגפה, ואם כן משמע שרק בחרב בני לוי מתו שלשת אלפים.

כך כתב במפורש תרגום יהונתן בן עוזיאל, וזו לשונו "ונפלו מן עמא... בקטילת סייפא ביומא ההוא כמנין תלתא אלפין גברא", דהיינו שכל השלשת אלפים נהרגו בחרב בני לוי.

כמו כן, לפי פרוש זה לכאורה יוצא שרק בני ישראל חטאו בחטא העגל ולא הערב רב, שהרי כל המיתות פגעו בבני ישראל ולא בערב רב. האם הערב רב יותר צדיקים מבני ישראל?!

שלשת אלפים מבני ישראל והשאר מערב רב

נלע"ד בעזה"י הסבר אחר - בני לוי הרגו רק מבני ישראל ולא מהערב רב, וכך משמע מהמדרשים הנ"ל, שהרי המספר חמש מאות ותשעים ושבעה אלף, שהוא מספר בני ישראל לאחר חטא העגל, רמוז בשמות של שבטי בני ישראל דווקא, ואם כן, השלשת אלפים חסרים מבני ישראל בלבד. ומדוע בני לוי הרגו רק מבני ישראל ולא מהערב רב? משום שרק בני ישראל חטאו בעדים והתראה ולא הערב רב, כפי שיבואר בהמשך בעזה"י.

לעומת זאת, המגפה פגעה בערב רב, ומהם יתכן שמתו הרבה יותר משלשת אלפים כיון שהם היו עיקר החוטאים. זו הסיבה שהתורה לא ספרה כמה מתו במגפה, כיון שהיו אלה הערב רב, אשר אינם חביבים כל כך לפני הקב"ה.

במדרש הגדול כתוב שהיו ארבעים אלף ערב רב [עיין מכילתא דר' ישמעאל בא, פרשה יד, דעות נוספות], ובזוה"ק כתוב שהערב רב התחתנו עם בנות משבט שמעון, ולכאורה מתמיה, שאם כן, היו שבט שמעון הרבה יותר מאשר המנין שהתורה מונה אותם, אלא אם כן נאמר שבחטא העגל מתו הרבה מאד מהערב רב והמיעוט שנשאר התחתנו עם נשים משבט שמעון.

מי מת במיתת הדרוקן

לגבי מיתת הדרוקן כתוב "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל"(לב,כ), ואם כן משמע, שבני ישראל מתו גם במיתה זו, שהרי הושקו במי העגל, וחוזרת השאלה לעיל, שיוצא שמתו יותר משלשת אלפים מבני ישראל?

אמנם כאשר מתבוננים במדרשי חז"ל מוצאים אנו, שהם נחלקו בשאלה האם שתית מי העגל גרמה למוות לאותם אלה שחטאו או שהיתה רק סימן לבני לוי לדעת מי חטא ואותו להרוג.

וזו לשון רש"י "שלשמיתות נידונושם... לאעדים ולאהתראה בהדרוקן,שבדקום המים וצבו בטניהם". מדברי רש"י עולה, שחלק מהחוטאים מתו ממש על ידי שתית המים המעורבבים באבק של עגל הזהב במיתת הדרוקן, ולכן רש"י כתב "שלש מיתות", ולכן כתב "וצבו בטניהם", דהיינו שבטנם התנפחה.

לעומת שיטת רש"י, זו לשון מדרש תנחומא תשא סי' כו' "מיד דן את הסרוחין והושיב סנהדראות מבני לוי שלא נשתתפו במעשה העגל. כל מי שהיה לו התראה ואין לו עדים [שונה מהגירסא שלנו ברש"י] היו בודקין במים כסוטה והורגן [משמע שבני לוי הורגים, ולא שנהרגים על ידי ההדרוקן] שנאמר ויזר על פני המים וישק, וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד שנאמר הרגו איש את אחיו, ומי שאין עליו לא עדים ולא התראה ניגף שנאמר ויגף ה' את העם וגו'".

עולה מדברי מדרש זה, שגם אלו שהתנפחה בטנם וסבלו מהדרוקן, לא מתו ממנו אלא בחרב בני לוי, והיו רק שתי מיתות. המדרש כתב "היו בודקין במים כסוטה והורגן". למי כוונתו במילה "והורגן"? לכאורה היה מקום לפרש שהכוונה למים ולא לבני לוי, ולפי פרוש זה, המדרש לא חולק על רש"י. אמנם מדויק מהמדרש לא כך. בתחילת המשפט כתוב "היו בודקין במים" והכוונה שבני לוי היו בודקין, ואם כן, גם המשך המשפט "והורגן" מדבר על בני לוי. ועוד קשה הלשון "והורגן", שהוא לא שייך לגבי מים אלא לגבי הריגה בחרב.

לפי מדרש תנחומא, התועלת בהדרוקן היתה, שעל ידי ההדרוקן ידעו בני לוי מי חטאו במזיד על ידי התראה ללא עדים. אם כן, אלה שסבלו מהדרוקן נכללים באלה שמתו בחרב בני לוי, דהיינו בתוך השלשת אלפים, והם היו רק מבני ישראל לפי הסברנו. ואלה שמתו במגפה היו מערב רב, ולא נמנו בתוך השלשת אלפים.

עקביות בשיטתם של תנחומא ישן ורש"י

ישנה מחלוקת נוספת בין מדרש תנחומא ישן ובין פרוש רש"י בשאלה מי היו אלה שהתנפחה בטנם על ידי המים. לפי מדרש תנחומא ישן, היו אלה שקיבלו התראה לא לחטא בעגל אבל לא היו להם עדים שהם חטאו, ואילו לפי רש"י, היו אלה שלא קיבלו התראה וגם לא היו להם עדים שחטאו.

לענ"ד בעזה"י מדרש תנחומא ורש"י נאמנים כל אחד לשיטתו הן במחלוקת האם מתו במיתת הדרוקן או שהיא הוותה רק סימן לחוטאים, והן במחלוקת בגירסאות האם במגפה מדובר עם עדים בלי התראה או בהתראה בלי עדים. מדרש תנחומא ישן הסובר שההדרוקן רק סימן את החוטאים ובני לוי הרגו אותם, חייב לסבור שאותם חוטאים קיבלו התראה, כיון שאם הם לא היו מותרים הם לא היו מזידים ובני לוי לא היו יכולים להורגם בחרב במיתת בית דין. כמו כן, הוא חייב לסבור שלא היו עדים על חטאם, כיוון שאם היו עדים, לא צריך את ההדרוקן כסימן שחטאו.

אבל רש"י הסובר שחלק מהחוטאים מתו במיתת הדרוקן שהיא מיתה בידי שמים, יכול לסבור שאותם אנשים לא היו מותרים, ולכן לא מתו על ידי סנהדרין אלא בעונש משמים.

המשך שיטת תנחומא ישן

בעל "תורה שלמה" הוכיח כשיטת תנחומא ישן גם ממדרש פרקי דר"א וזו לשונו "והיה משקה לישראל, וכל מי שהיה נושק את העגל בכל לבו היו שפתיו נעשו של זהב [גרסת חורב: "היו שפתותיו נתפסות מהזהב"] ושבט לוי היו הורגין אותו". זו גם דעת תרגום יונתן בן עוזיאל "ונפלו מן עמא דהוה סימן באפיהון בקטילת סייפא" (לב,כח), וכוונתו למה שכתב בפסוק כ' "ואשקי ית בני ישראל וכל מאן דיהב תמן כל מאנה דדהבא הוה סימא נפקא באנפא".

לפי המדרשים הללו, מטרת הבדיקה היתה לדעת מי עבד עבודה זרה במזיד, דהיינו בהתראה, כיון שלא היו עדים על כך, זאת על מנת שבני לוי יוכלו להרוג אותם. לפי המדרשים הללו, מובן גם מדוע התורה לא כתבה שמתו אנשים בעקבות שתית מי העגל, כיון שהם לא מתו על ידי הדרוקן אלא בחרב בני לוי.

וכן לשון הכתוב לעיל "ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (לב,כח) מדוקדקת יותר. מצד אחד משמע שכל השלשת אלפים מתו בחרב בני לוי, ומצד שני משמע שלא כולם מתו מיד בחרב בני לוי, שאם כן, היה צריך להיות כתוב בקצרה "ויהרגו בני לוי כשלשת אלפים מן העם", אך התורה חילקה את הפסוק לשנים. ולפי המדרשים הללו הדבר מדוקדק, כיון שחלק מהשלשת אלפים לא מתו מיד על ידי בני לוי אלא רק לאחר שהמים בדקו אותם וגילו שהם חטאו.

אמנם אפשר להסביר גם את שיטת רש"י, שבני לוי לא הרגו את אלה שמתו בהדרוקן, שמלאכת הריגת כל החוטאים בחרב בני לוי ארכה זמן לא קצר, ולכן התורה כותבת זאת כסיכום של מעשיהם במשך כל היום.

מדוע מרע"ה השקה את מי העגל רק לבני ישראל

בספר שפתי כהן(הובא בתורה שלמה) כתובות מספר סיבות לכך שמרע"ה השקה את מי העגל דוקא לבני ישראל ולא לערב רב. אחת הסיבות היא "ולהראות שישראל לא ידע עמי לא התבונן אפילו בהרהור, השקה אותם ונמצאו טהורים, ונאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע, שמיד צוה לעשות משכן וצוה אותם שיביאו זהב שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב".

כלומר, שלמעשה אף אדם לא נהרג ולא סבל מהדרוקן, וכל כוונתו של מרע"ה בהשקית בני ישראל היתה להוכיח שבני ישראל לא חטאו כלל, אף לא במחשבה.

לפי הסבר זה ניתן לענות אחרת על השאלה מדוע לא כתבה התורה שמתו אנשים על ידי שתית מי העגל, כיון שאכן אף אדם לא מת במיתה זו, והמתים היחידים מבני ישראל היו על ידי בני לוי, ומהערב רב – במגפה.

שיטת הזוהר הקדוש

אמנם משמע מבעל "שפתי כהן" שסובר שאף אחד מישראל לא חטא, וממילא גם ההרוגים בחרב בני לוי היו רק מהערב רב, ואכן זו שיטת הזוה"ק (ח"ג רלז.), וזו לשונו "כל אינון [השלשת אלפים] מערב רב הוו, ולאחזאה דלא הוו מבני ישראל וכו'", [עיין בשיטה זו ב"תורה שלמה" אות רלג]. אבל עצם פרושו של בעל "שפתי כהן" יתכן גם לפי המדרשים שהזכרנו לעיל, ששלשת אלפים מתו מבני ישראל, ומרע"ה השקה דוקא את בני ישראל במי העגל על מנת להראות שרק השלשת אלפים חטאו וכל שאר בני ישראל לא חטאו אפילו בהרהור, וכשיטת הכוזרי.

מדוע הערב רב לא חטאו בעדים והתראה

כעת נותר להבין לפי הסברנו, כיצד יתכן שדוקא בני ישראל, הצדיקים יותר, יחטאו בעדים והתראה ואילו הערב רב מתו במגפה, דהיינו ללא עדים וללא התראה [לפי התנחומא לעיל], ולא חטאו בעדים והתראה? [הגירסא שלנו ברש"י היא "עדים בלא התראה - במגפה", אבל בספר צדה לדרך גרס ברש"י כמו התנחומא, וכך הגירסא בירושלמי, עיין על כך בתו"ש אות קצו].

נלע"ד בעזה"י להסביר שזהו ממעלתם של ישראל ומפחיתותם של הערב רב. כיון שמבני ישראל רק מיעוט זעיר חטא, היו הרבה אחרים מבני ישראל שראו אותם חוטאים והתרו בהם. אבל בערב רב, כיון שחלקו הגדול חטא (כך בפשטות משמע מהמדרשים שהערב רב בכללו חטא ולא רק יחידים ממנו), ממילא לא היו כאלה כשרים שראו את החוטאים ויכלו להעיד עליהם, ובודאי שלא התרו בהם, כיון שהערב רב עצמו רובם היו חוטאים.

ומסתבר שבני ישראל לא היו קשורים אל הערב רב והיו נבדלים מהם, וכפי שדרשו חז"ל שהערב רב היו מחוץ לענן, וממילא לא התענינו כל כך במעשיו של הערב רב ולכן לא התרו בהם ולא יכלו להעיד על כך שחטאו.

הסבר נוסף - כיון שבני ישראל הם "עם קשה עורף", כאשר השתכנעו [השלשת אלפים] שעל ידי העגל הם עובדים יותר את הקב"ה [לשיטת הכוזרי], מסרו נפשם ועבדו לו אף על פי שהתרו בהם. אבל הערב רב כאשר התרו בהם פחדו ולא השתחוו לעגל בפני העדים אלא בסתר וחשבו שלא יענשו, עד שבא הקב"ה והעניש אותם במגפה. גם הסבר זה הוא למעלתם של ישראל ולפחיתותם של הערב רב.